שאול חדד עלה לארץ כמו מרבית יהודי עיראק בשנות החמישים , והמשפחה ראתה בעלייתה הגשמה של חלומות ציוניים. מי שקורא בקובץ הסיפורים שלו "פרח דודים" - חש מיד שזה תיעוד ספרותי תמים ונקי של החיים מאז העלייה לארץ: משבר העלייה, החיים במעברה, לבטי אמונה וזהות ישראלית חדשה, נגיעות של אהבה. מעבר לכל הליריקה הפשוטה והתמימה יש תיאור ממקור ראשון של חבלי הקליטה, של ייסורי החיים בארץ ישראל - וברקע ניתן לספוג קטעי הגות על ארץ ישראל, על אחוות האחים שלנו, על היחס לאמונה, לציונות כנשמת אפה של המדינה הזאת.
מי שרוצה להבין את השורות היוצאות מלבו של שאול חדד - היה צריך לבוא לערב הבכורה לצאת ספרו, לראות אותו מוקף בהמונים המקיפים אותו ושותים בצמא את דבריו, הסופגים את החן הראשוני של תיאורי החיים כאן בלי הרבה ספרות גבוהה. יכולתם לראות בערב הבכורה נכבדי ציבור מתייצבים ומברכים ומשבחים את שאול חדד. היו שם מרדכי בן פורת האגדי, פרופסור שמואל מורה שהרעיף שבחים ותיאר את החשיבות של פרקי הספר להבנת יצירתם של יהודי עיראק בארץ ולהבנת קליטתם וחייהם כאן. בין יתר הדברים קבע פרופסור מורה:
"שאול חדד הצליח בקובץ סיפוריו הריאליסטיים להעלות על סדר היום את חיי יהדות בבל בגולה וחיי היהודים בישראל אחרי העלייה... חדד הצליח להביא תמונות מחיי היום יום בצורה מרשימה ובכישרון סיפורי תיאר את החברה היהודית הבגדאדית. שרטט בעט של אמן את היחסים בין היהודים לערבים והחברה היהודית על מנהגיה המיוחדים. לדעתי, הסיפורים יכולים למשמש את הסוציולוגים והמתעניינים בפולקלור היהודי והמנהגים היהודים והתרבות הערבית בתקופה שהייתה ואינה עוד. הספר של חדד הוא אוצר בלום של פתגמים ומאורעות היסטוריים, יש בו הארה של צדדים חברתיים השאובים מחיי יום היום. זה תיעוד חשוב שכן מדובר בתקופה נשכחת שמעטים בין הסופרים תיארו אותם, אם בכלל. לסיכום אומר:הספר של שאול חדד הוא יצירת מופת של ספרות ריאליסטית ... שאול חדד, מורי ורבי בבית הספר העממי 'מסעודה שמטוב' זיכה אותנו בנכס, זיכה את הספרות העברית החדשה, את יהדות עיראק, את התרבות שלהם, את הספרות והסגנון העברי החדש בספר מאלף על רמה גבוהה. מדובר בספר המשקף את העבר ואת ההווה שלנו. רק מי שבקיא בתרבות, בשירה, בהיסטוריה, באוצר הפתגמים של הערבים ושל יהדות עיראק ובעברית חש את גודל התרומה".
בערב ההשקה הופיע דוד יוסף אמן הפולקלור ויוצר נכבד בפני עצמו. הוא המחיש נתחי חיים מן החברה הבגדאדית בקטעי הומור והווי, דבריו יצאו מן הלב ונכנסו ללב.
דבריהם של הנכבדים בערב השקת הספר הוכיחו שיש שכר לעמלם של אנשים הפועלים שנים בשדה החינוך ובשדה הציבור - כי ההכרה וההוקרה הם גמול לכל העשייה המבורכת. שאול חדד עשה רבות - וזכה למלים טובות ולהכרת טובה. היכולת שלו לצלול לנבכי העבר שלו ושל הקהילה שבתוכה הוא חי, זכתה להכרת טובה ולשבח מצד הבאים לערב ההשקה. האורחים הרבים באו לתת כבוד לאיש שתרם ובאו להודות למי שכתב את חלומותיהם.
שאול חדד, אינו שייך ללהקות המבקשים את חוות הדעת של מדורי הספרות, ובעברית הצנועה והחסכונית שלו בא לתאר חיים של יהודים שרצו להגשים חלום ומצאו עצמם בנפתולי החיים. לא לחינם הציג פרופסור שמואל מורה, חתן פרס ישראל, את כתיבתו של חדד כתיעוד ספרותי של קהילה שלמה, של יחידים שראו בהתגשם חלומם ובהתנפץ חזונם.
בחלק מן הסיפורים אנו מוצאים את קשיי הקליטה, את ייסורי החיים- ובחלק מהם יש התרגשות לנוכח הרגשות, הקשרים בין בני אנוש, הדימויים הפשוטים, המליצות, האהבה העמוקה, הגיגי החיים התמימים - כל אלה שובים את הקוראים המבקשים דפי סיפור שיציירו את עולמם.
מדובר בסיפורים הקרובים ללב העם, סיפורים על החיים בבגדד, הפיקניק לחוף הדיג'לה, האהבה התמימה בין העלם הצעיר לארוסתו הטרייה, הגשם במעברה ויחסי השכנות בין דרי הפחונים והצריפים. הציפייה למציאות אחרת מקבלת ביטוי ציורי, וסמלי מאד, כאשר דרי המעברה שמחים עם הופעת הקשת. הגשם בעיניהם הוא מבול שבא להכות, להעניש ללא רחם, והם מחכים לישועה, לנחמה, להגשמת החלומות. הקשת היא אות הברית.
החיים במציאות החדשה אינה גן של שושנים - וחלום ארץ ישראל הופך להיות רדיפה אחר תנאי קיום, אחר דג לשבת. מורדוך החייט נאבק על הדג הטוב, והנה מתברר לו שבעיני חברו למעברה הדג הזה ראוי יותר לחכם של המעברה. "הילדים שלך יאכלו משהו אחר", קובע החבר נחום, ומורדוך נותר ללא נחמה
(עמוד 27).
אורחים שהגיעו לערב ההשקה נשמעו נרגשים למקרא הסיפורים האלה שחשפו טפח מעולמם. היו שאמרו, כי השורות הפשוטות והסיפורים על הפינות האפלות של החיים, הם פצע שלא ישכחו, היו שאמרו, שבשורות האלה הם מוצאים את "הלב של החיים", משהו שמלכד אחים לצרה, שותפים לאהבה.
האהבה והגעגועים והשאיפה לטוב הם העיקר של הספר, ושאול חדד שובה את קוראיו בעבותות של זיכרונות וגעגועים, ציפייה לאהבה. יש ציפייה לאהבה של עלמה צעירה, ויש בסיפוריו גם כמיהה של גיבור קשה יום, מנשה אל אוטצ'י, המקווה לפגוש לאחר עשרות שנים, אשה שכל חייו אהב אותה (עמוד 107). אותה אהבה של אנטי גיבור הופכת להיות ציור עצוב ומרגש של בדידות, של שבון החלומות.
לעתים אתה רואה את נפש העולים החדשים של אז, את הרצון להגשים חלומות רוחניים בשינוי פיזי של הקיום, כמו אותו גיבור המבקש לו דווקא נברשת גדולה להאיר את דירתו הקטנה. התגובה למעשהו די טבעית: "לשם מה נברשת גדולה, יש מספיק אור, והרי עין הרע יש בעולם. צריך לנהוג בצניעות. השמחה בלב, רק בתוך הלב" (עמוד 93).
שורות אלה מאירות באור יקרות חיים במציאות אחרת, חיים בנשמה קרועה, חיים שבהם אמונות תפלות כמו מנסות לאחות את השברים. כך מצייר שאול חדד את דמותה של אם משפחה בשם ברוריה, והתקווה לנס מתנפצת. השם ברוריה כמו מבטיח איזו ישועה, שהרי ברוריה היתה אשתו של רבי מאיר בעל הנס. הסיפור מסתיים במלים כואבות: " בחדר המתים הסיר הסניטר את הכיסוי מעל פניה של ברוריה, ולעיני אורן בנה נזדקרה הצלקת. נאנח אורן ודיבר אליה: 'רק היום תם סבלך, אמא, רק היום תם סבלך מהצלקת הזאת. תנוחי, אמא, תנוחי בשלום, תמו ייסוריך" (עמוד 130).
למקרא הסיפורים אתה חש את הנפש של הגיבורים, את המכאוב, את הציפייה למזור, והפנייה לשמים היא דרך אמונה שכולה רוחניות, דת הלב. שאול חדד מיטיב לתאר בעדינות גיבורים משולי החברה, חולה עם צינור הפלסטיק והשקית בבית החולים, סנדלר העמל על פרנסתו, סעידה שלקתה בשיתוק ילדים, מוכר הגרוטאות ועוד.
השבר התרבותי וההסתגלות לתרבות החדשה ניכרים בכמה סיפורים. כך אנו מגלים ילד שעדיין צמוד לתרבות הוריו, והוא מגיע לבית הספר עם תרבוש. המנהל שמצוות כור ההיתוך של אז חזקה עליו, פונה לילד : "הסר את התרבוש מעל ראשך מהר" (עמוד 169). סיטואציה זו ממחישה את המאבק באותה תקופה בין תרבות הבית לבין תרבות החברה, ואותם עולים נקלעו אז בתווך בין תרבותם המקורית לבין תרבות הרוב השליט. ניכר בשאול חדד, שצלל לרבדים של תקופה נשכחת ובחר להעלות מתוכה רסיסי חיים, גם מתוך השלוליות. והנה לאחר שנים רבות, גם הרסיסים הדלוחים ביותר מאירים באור אחר, כאילו היו פנינים ששקעו למעמקי הביבים.
יפה עשה שאול חדד שנטל את כל נתחי המציאות של אז והפך אותם לקובץ של סיפורים- ולנו הקוראים נותר להביט במראה שהציב לפנינו ולזכור מי אנו, מי היינו - כיצד התקיים עולם שלם בתוך מציאות של תקומה ושל שבר, בתוך חברה שנלחמה על קיומה ובאותה עת נלחמה גם על אמונותיה וחלומותיה.
החיים בספר הם מסע נדודים בין ציפיות לבין מציאות מייסרת. נסיים בציטוט שהוא מעין משל על הספר כולו:
"כשהגיעה הרכבת לתחנה הסופית, נטל את מקלו ואת תיקו וירד מהקרון. האנשים, שעתם דחוקה עליהם, מתרוצצים איש לעברו. נפתלי משרך את רגליו בעצלתיים, מקלו נוקש ברצפת התחנה המתרוקנת. בהגיעו לשער היציאה הפך את ראשו לאחור והשהה את מבטו על חלונות הרכבת" ( עמוד 142).
הגיבור מביט אחורה לא בזעם, מביט בתקווה, מחכה בגעגוע, אבל המציאות השתנתה - ושאול חדד מצייר בסיפוריו גוונים שונים של אותה מציאות, דמויות שונות של חולמים שעולמם השתנה והם עדיין מחכים לאותה רכבת שהלכה ולא תשוב.
